ההיסטוריה של התה


הכל החל בסין בשנת 2737 לפנה"ס, כאשר הקיסרShen Nung הרתיח מים בצילו של עץ כדי להרוות את צמאונו ורוח קלה הניעה את הענפים ומספר עלים נפלו. הם התערבבו עם המים ונתנו להם צבע וניחוח עדינים. הקיסר טעם מן המשקה וגילה שהוא ערב לחיכו. השיח היה עץ-התה, וכך נולד התה.

בהודו, אגדה אחרת מספרת כיצד זכה הנסיך דארמה למגע האלוהי ויצא ללמד את תורת הבודהה ברחבי סין. כדי שיהא ראוי לתפקיד זה, הוא נדר נדר לא לישון במשך כל תשע שנות מסעו. לקראת סוף השנה השלישית החל לחוש עייפות והחל להירדם. במקרה קטף מספר עלים מעץ-תה והחל ללעוס אותם. המאפיינים המעוררים של התה השפיעו עליו מיד. דארמה חש הרבה יותר עירני ובכך מצא את הכוח להישאר ער במהלך שש השנים הנותרות של המסע

האגדה היפנית מעט שונה: לאחר שלוש שנים נרדם דארמה התשוש במהלך תפילה. לאחר שהתעורר, הוא כעס על חולשתו ו"חטאו" ולכן חתך את עפעפיו וזרק אותם לאדמה. מספר שנים מאוחר יותר עבר באותו המקום וגילה כי גדל שם שיח שלא ראה מעולם. הוא טעם מן העלים וגילה כי ביכולתם לשמור אדם ער. הוא סיפר לאנשים שסביבו וכך רווח שוק-התה בכל אותן מקומות בהם נסע.

ולמציאות, נראה כי מוצאו של השיח הוא מסין, כנראה מאזור הגבול שבין צפון וייטנאם למחוז יונאן, וכי הסינים הם אלה ששתו תה לראשונה.

מסורת וסמליות

במשך שנות שושלת טאנג הסינית (618-907 לספירה) התפתחה שתיית-התה לבילוי מקובל ומעודן בחיי היומיום. בתי-תה הופיעו במקומות רבים והתה הפך בפעם הראשונה, למקור השראה אמנותי: ציירים, כדרים ומשוררים יצרו מציאות משכילה ורבת-סמליות סביב התה. אחד מהם, Lu Yu (723-804 לספירה) כתב טיוטת הסכם ראשונה על תה, Cha Jing או מסורת של תה, עבודה אמנותית שבה הוא מתאר את אופי המטע ואת שיטות ההכנה והשתיה של המשקה הנפוץ "אדם מוצא", הוא כותב "הגשת תה יוצרת את אותה הרמוניה וסדר, השולטים בכל הדברים האחרים".באותו זמן הפיקו את התה בצורת לבנים דחוסות, אשר נצלו לפני שכותשו ולאחר מכן הוסיפו את האבקה למים רותחים. מרכיבים אחרים נוספו למשקה: מלח, תבלינים חמאה מעופשת … יש מקומות בטיבט שעדיין שותים תה בדרך זו.

במהלך שושלת הסונג (960-1279 לספירה) נולדה אסכולה חדשה אשר קבעה חוקי טקסיות ודרכי הכנת תה שהנחו גם את אסכולת ה- Cha No Yu היפנית. הם החלו להכין תה מעודן יותר והשתמשו בכלי חרסינה עדינים. כתשו את העלים לאבקה דקה אליה הוסיפו את המים והקציפו את התערובת בעזרת מקצף במבוק. טקס זה אשר היה נפוץ בחצרות המלוכה, עבר במשך הזמן גם לשכבות האוכלוסיה האחרות. בתקופה זו החלו להכין תה לא-ארוז ובכך ניתן היה לעמוד גם בדרישה הגוברת למשקה.

בתקופת שושלת מינג (1368-1644 לספירה) יצאה הוראה מבית-המלוכה אשר אסרה על ייצור תה דחוס, ולכן החלו להכין את התה בחליטה בקנקן. שיטת ההכנה החדשה השפיעה על המצאתם של חפצים נלווים ששימשו להכנת התה. באותה תקופה גם החלו לייצר כלי חימר וחרסינה לשתיית תה. הקומקום החליף את מקומם של בקבוקי-התה מתקופת הטאנג והקנקן הפך לכלי האידיאלי לחליטת העלים. התה הפך למוצר שוויוני, ומצא את מקומו בכל שכבות האוכלוסיה. התה הביא גם להצלחה כלכלית כאשר החלו לייצא אותו למדינות אחרות.

התה הופיע ביפן במאה ה- 7 לספירה. נזירים בודהיסטיים הביאו את גרעיני התה מסין וניסו לייסד תרבות של צמיחת תה במדינה שלהם. אך מטעי התה החלו להופיע באיים היפניים רק במאה ה- 15 לספירה. Sen No Rikyu היה אשף התה הראשון: הוא הפך את התה לדת, לאמנות ולפילוסופיה. הוא ביטא רעיונות אלה בטקסים מורכבים, שבהם ניסה להפגין את הפאר הקיים אפילו בפעולה היומיומית הקטנה ביותר: "התה אינו יותר מכך, הוא כותב, יש להרתיח את המים, להכין את התה ולשתות כראוי".."

 

אירופה מגלה את התה

החל מהמאה העשירית הופך התה למוצר ייצוא עיקרי עבור סין, ראשית למדינות אסיה אחרות, והחל מהמאה ה- 17, גם לאירופה.תיבות התה הראשונות הגיעו לאמסטרדם בשנת 1606. היה זה מטען התה הראשון שהגיע לנמל בעולם המערבי. תומס גאראוויי, בעל בית-קפה בלונדון החל להגיש תה בבית-הקפה שלו ופרסם מודעה בעיתונות המקומית, לפיה: "זהו משקה מצוין, המומלץ בידי כל הרופאים הסיניים. הסינים קוראים לו "Tcha", במדינות אחרות קוראים לו "Tay" או "Tee" והוא נמכר ב- Sultaness Meadבקרבת הבורסה המלכותית בלונדון". למרות שהיתה התנגדות למשקה בתחילה הוא הפך במהרה לבסיס של תחום מסחר חשוב ביותר. בתחילה שתו אותו רק אנשי חצר-המלוכה, אך במהרה הפך התה למשקה המועדף של כל יושבי בתי-הקפה, שברבות הימים נקראו "בתי-תה". הצגת התה בצרפת היתה נתונה למחלוקות רבות, החל משנת 1650 והלאה, בקרב אנשי הרפואה, הוא הפך למשקה נפוץ ולחלק מתפריט. באחד המכתבים של גב' דה סביניה היא כותבת שגב' דה לה סאבליאר היתה האדם הראשון שהוסיפה תה לחלב שלה. ראסין היה אוהד תה נאמן, והקרדינל מאזארין שתה תה כדי לרפא את מחלת השיגדון.

 

התה כובש את העולם

מתיישבים אנגלים והולנדים הביאו את התה לעולם החדש, שם מילא תפקיד מכריע בהסטוריה של ארצות-הברית. התה היה נתון למס כבד מאוד, ובשנת 1773 החליטו תושבי בוסטון להטיל חרם על ייבוא המשקה. הם זרקו את המטען מהאוניה שעגנה בנמל , ובכך יזמו את "מסיבת התה של בוסטון" אשר הביאה לתגובת-נגד של הרשויות הבריטיות נגד תושבי מסצ'וסטס, ובהמשך להתפתחות האירועים שהביאו למלחמת העצמאות.התה היה גם הגורם לעימותיים רגועים יותר: כמו אלה של ספינות-התה, ספינות קלות אשר העבירו את התה דרך הים. במאה ה-19 גרמה הדרישה לתה להחרפת העימות בין בעלי ספינות. באותו זמן היו הסינים יצרני התה היחידים בעולם ולכן הפעילו את סמכותם: קבעו מחירים, הגבילו גישה לנמל קנטון וסירבו להחליף תה תמורת אריגים אנגליים. כדי להתמודד עם הלחץ הכלכלי, החליטו האנגלים להביא אופיום לסין בצורה בלתי-חוקית, ובכך יצרו תלות – וכח מיקוח – מצד השותף העסקי שלהם. מצב זה החל את מלחמות האופיום שהביא לסיפוח הונג קונג בידי בריטניה בשנת 1842.עד למאה ה- 19 סין כבר לא התמודדה עם הדרישה המערבית, שהתה הפך לחלק תזונה עיקרי בתפריט שלהם, הגוברת ובשנת 1830 החלו האנגלים לפתח שוק תה במדינות אחרות. מטעי-התה נטעו לראשונה בהודו בשנת 1834 ובציילון בשנת 1857. בתחילה היו המטעים הציילוניים נסיוניים בלבד, אך בשנת 1869, לאחר ההרס המוחלט של מטעי הקפה בעקבות מפגע של טפילים, הפך התה למקור ההכנסה העיקרי של האי.

 

תה הוא כיום המשקה הנפוץ ביותר בעולם, אחרי מים. אנו שותים כ- 15,000 כוסות תה בכל שניה.


גלה את התה האהוב עליך