ההיסטוריה של התה
אגדות התה
הכל התחיל בשנת 2737 לפנה״ס בסין. על פי האגדה, כשהקיסר שן נונג הרתיח מים כדי לרוות את צמאונו בצל עץ, משב רוח קל ניער את הענפים והפיל כמה עלים לתוך המים. העלים העניקו למים צבע וניחוח עדינים. הקיסר טעם ומצא את המשקה טעים להפליא. העץ היה צמח תה בר — והתה נולד.
בהודו מספרת אגדה אחרת על הנסיך דהרמה, שנגע בחסד האלוהי ויצא להטיף את תורת בודהה בסין. כדי להוכיח את עצמו ראוי למשימה, נשבע לא לישון במהלך תשע שנות מסעו. לקראת סוף השנה השלישית, כשכמעט נרדם, קטף במקרה כמה עלים מצמח תה בר ולעס אותם. התכונות המעוררות של התה פעלו מיד — דהרמה הרגיש ערני, וייחס את הכוח שמצא להישאר ער במהלך שש השנים הנותרות לעלים אלה.
ביפן הסיפור שונה מעט: אחרי שלוש שנים, בודהי דהרמה המותש נרדם בזמן שהתפלל. כשהתעורר, זועם מחולשתו ומיוסר על חטאו, חתך את עפעפיו והשליך אותם ארצה. כעבור שנים, כשעבר באותו המקום, גילה ששתלו שיח שלא ראה כמותו. ניסה את העלים וגילה שיש להם את הסגולה לשמור על ערנות. הוא סיפר לאנשים סביבו על גילויו, והתה החל להיות מגודל בכל המקומות שעבר בהם.
מעבר לאגדות, נראה שהשיח מקורו בסין, כנראה מאזור הגבול בין צפון וייטנאם למחוז יונאן, ושהסינים הם אלה שפיתחו את שתיית המשקה.
מסורות התה
במהלך שושלת טאנג בסין (618–907 לספירה), שתיית התה התפתחה לתחביב פופולרי יותר, התרחקה מעולם הרפואה והפכה לחלק מעודן מחיי היום-יום.
בתי תה צצו, ולראשונה התה הפך למקור השראה אמנותית: ציירים, קדרים ומשוררים יצרו עולם מתוחכם סביב התה, עמוס בסמליות. אחד מהם, לו יו (723–804 לספירה), חיבר את החיבור הראשון על תה — צ'ה ג'ינג (传统的茶经) או ״מסורות התה״ — יצירה פואטית שבה הוא מתאר את טבע הצמח ומתקנן את דרכי ההכנה והשתייה. ״במזיגת התה,״ כתב, ״מוצאים את אותה הרמוניה וסדר השולטים בכל הדברים.״
התה באותם ימים הוכן מלבני תה דחוסים, שנצלו תחילה, טחנו לאבקה ועורבבו במים רותחים. לעיתים הוסיפו מרכיבים: מלח, תבלינים, חמאה מעוכלת... בטיבט שותים תה כך עד היום.
במהלך שושלת סונג (960–1279 לספירה) נולדה אסכולה שנייה, שמבחינת הליריקה של טקסיה וחשיבות כללי ההכנה, היוותה מבשרת לאסכולת צ'ה נו יו היפנית. התה שהשתמשו בו הלך והשתכלל, וכלי חרסינה מעודנים החלו לשחק תפקיד מכריע בעולם התה. העלים נטחנו למדוכה ומכתשת לאבקה דקה מאוד, עליה נשפכו מים רותחים. התערובת הוקצפה עד קצף בעזרת מקצפת במבוק. לצד הטקס הזה, ששמור היה לחצר, התפתחה צריכה רחבה יותר של תה בקרב שכבות חברתיות אחרות. תה עלים רופף הופיע לראשונה, ואיפשר לענות על הביקוש העממי הגובר.
במהלך שושלת מינג (1368–1644 לספירה), צו קיסרי אסר על ייצור תה דחוס, והתה החל להיות מוכן בצורתו הנוכחית: חליטה בקומקום. דרך חדשה זו להנות מתה השפיעה על הכלים והאביזרים ששימשו להכנתו — זו הייתה תחילת ערכות התה מחרסינה. הקומקום הפך לכלי האידיאלי לחליטת תה. התה עבר דמוקרטיזציה והשיג אט-אט עוקבים בכל שכבות החברה, וזכה להצלחה כלכלית גדולה עוד יותר עם תחילת סחר הייצוא.
ביפן התה הופיע במאה ה-7 לספירה. נזירים בודהיסטים הביאו שוב ושוב זרעי צמח תה מסין וניסו לבסס תרבות גידול תה בארצם. עם זאת, רק במאה ה-15 גודל תה בכל רחבי הארכיפלאג. סן נו ריקיו (1522–1591 לספירה) היה מאסטר התה הגדול הראשון: איתו הפך התה לדת, לאמנות ולפילוסופיה. דיסציפלינות אלה באו לידי ביטוי דרך טקס מורכב ומקודד ביותר, שבו האידיאל היה להציג את הגדולה שבמעשים הקטנים ביותר של חיי היום-יום. ״תה אינו אלא זה,״ כתב, ״הרתיחו את המים, הכינו את התה ושתו אותו כהלכה.״
אירופה מגלה את התה
מהמאה ה-10 ואילך, התה היה מוצר ייצוא מרכזי של סין — תחילה לארצות אסיה אחרות, ואז, החל מהמאה ה-17, לאירופה.
ב-1606, ארגזי התה הראשונים הגיעו לאמסטרדם שבהולנד — זה היה המטען הראשון הידוע של תה שנרשם בנמל מערבי. חברת הודו המזרחית ההולנדית שלטה בסחר התה עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-17, גם אחרי הקמת חברת הודו המזרחית האנגלית ב-1615. ב-1657, תומאס גארווי, בעלים של בית קפה בלונדון, הציג את התה במקום ופרסם מודעה בעיתון המקומי: ״משקה מצוין זה, שכל הרופאים הסיניים ממליצים עליו, ושהסינים קוראים לו ׳צ'ה׳, עמים אחרים ׳טיי׳ או ׳טי׳ — למכירה ליד הבורסה המלכותית בלונדון.״
התפשטות התה נתקלה בהתחלה בהתנגדות חריפה — אמרו שהוא גורם לגברים לאבד גובה ומצב רוח, ולנשים לאבד את יופיין — אך עד מהרה הפך לבסיס למסחר חשוב ביותר. תחילה זכות של נסיכים, ואחר כך משקה החביב על כל הנפנפנים שהסתובבו ב״בתי הקפה״, שעד מהרה נקראו מחדש ״בתי תה״. קרומוול הטיל מס כבד על תה זמן קצר לפני מותו, והתה הפך במהירות לנושא של סחר הברחה משגשג. במאה ה-18 מחירו הפך נגיש יותר והתה הפך למשקה הלאומי המכובד.
בצרפת, הצגת התה עוררה מחלוקות רבות, החל מ-1650, בחוגים הרפואיים — ולכן הפך לפופולרי מאוד. באחד ממכתביה, מדאם דה סוויניה מזכירה שמדאם דה לה סבליאר הייתה הראשונה שהוסיפה תה לחלב שלה. ראסין היה תומך נאמן של התה, כמו גם הקרדינל מזארן ששתה אותו לטיפול במחלת חניכיים שלו.
התה כובש את העולם
מתיישבים אנגלים והולנדים הביאו את התה לעולם החדש, שם עתיד היה לשחק תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארצות הברית. המוצר היה כפוף למכס גבוה מאוד, וב-1773 תושבי בוסטון החליטו להחרים את יבואו. ב-16 בדצמבר הם השליכו את מטען ספינה שעגנה בנמל לים — ״מסיבת התה של בוסטון״ גרמה לתגובות נקמה מצד הרשויות הבריטיות נגד תושבי מסצ'וסטס, שסללו את הדרך לאירועים שהובילו למלחמת העצמאות.
התה גרם גם לעימותים שלוותניים יותר: כמו מרוצי ה-Tea Clippers — ספינות מפרש קלות ומהירות ששימשו להובלת תה. במאה ה-19 הביקוש העצום החריף את היריבות בין בעלי הספינות, ותחרויות מרוצים גדולות התקיימו לאורך נתיבי השיט המרכזיים של המזרח.
הסינים היו היצרנים הבלעדיים באותה תקופה והכתיבו את הכללים: מחירים מופקעים, גישה מוגבלת לנמל קנטון וסירוב להחליף תה בטקסטיל אנגלי. כדי להתמודד עם הלחץ המסחרי, האנגלים החליטו להכניס בהברחה אופיום לסין — כדי ליצור תלות ולתת להם כוח מיקוח מול שותפם העסקי. אלה היו תחילת מלחמות האופיום, שהסתיימו בסיפוח הונג קונג על ידי בריטניה ב-1842.
עד המאה ה-19 סין כבר לא הצליחה לעמוד בביקוש המערבי ההולך וגובר, וב-1830 החלו האנגלים לפתח גידול תה בארצות אחרות. מטעי תה הוקמו בהודו ב-1834 ובצילון ב-1857. מטעי צילון היו תחילה ניסיוניים בלבד, אך ב-1869, לאחר ההרס המוחלט של מטעי הקפה על ידי טפיל, הפך התה למקור ההכנסה העיקרי של האי.
תה נשתל גם בארצות אסיה אחרות שהפכו ליצרניות חשובות, וכן במושבות הבריטיות לשעבר באפריקה, ולאחרונה גם באי רה-יוניון ובארגנטינה.
כיום, תה הוא המשקה הנשתה ביותר בעולם אחרי מים — שותים כ-15,000 כוסות בכל שנייה.